קילל

Hebrew
Root
ק־ל־ל (q-l-l)

Verb

קילל / קִלֵּל • (kilél) third-singular masculine past (pi'el construction)

  1. to curse

Conjugation
Conjugation of קילל / קִלֵּל (see also Appendix:Hebrew verbs) 
non-finite forms
  • to-infinitive: לְקַלֵּל
  • action noun: —
finite forms singular plural
m. f. m. f.
past first קיללתי / קִלַּלְתִּיקיללנו / קִלַּלְנוּ
second קיללת / קִלַּלְתָּקיללת / קִלַּלְתְּקיללתם / קִלַּלְתֶּםקיללתן / קִלַּלְתֶּן
third קילל / קִלֵּלקיללה / קִלְּלָהקיללו / קִלְּלוּ
present מְקַלֵּלמְקַלֶּלֶתמְקַלְּלִיםמְקַלְּלוֹת
future first אֲקַלֵּלנְקַלֵּל
second תְּקַלֵּלתְּקַלְּלִיתְּקַלְּלוּתְּקַלֵּלְנָה1
third יְקַלֵּלתְּקַלֵּליְקַלְּלוּתְּקַלֵּלְנָה1
imperative קַלֵּלקַלְּלִיקַלְּלוּקַלֵּלְנָה1
notes
  1. Rare in Modern Hebrew.

References
This article is issued from Wiktionary. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.