מיין

See also: מײַן

Hebrew

Etymology 1
Root
מ־י־ן (m-y-n)

From the root מ־י־ן .

Verb

מיין / מִיֵּן • (miyén) third-singular masculine past (pi'el construction)

  1. to sort
Conjugation
Conjugation of מיין / מִיֵּן (see also Appendix:Hebrew verbs)
non-finite forms
  • to-infinitive: למיין / לְמַיֵּן
finite forms masculine
singular		 feminine
singular		 masculine
plural		 feminine
plural
past first person מיינתי / מִיַּנְתִּי מיינו / מִיַּנּוּ
second person מיינת / מִיַּנְתָּ מיינת / מִיַּנְתְּ מיינתם / מִיַּנְתֶּם מיינתן / מִיַּנְתֶּן 1
third person מיין / מִיֵּן מיינה / מִיְּנָה מיינו / מִיְּנוּ
present all persons ממיין / מְמַיֵּן ממיינת / מְמַיֶּנֶת ממיינים / מְמַיְּנִים ממיינות / מְמַיְּנוֹת
future first person אמיין / אֲמַיֵּן נמיין / נְמַיֵּן
second person תמיין / תְּמַיֵּן תמייני / תְּמַיְּנִי תמיינו / תְּמַיְּנוּ תמיינה / תְּמַיֵּנָּה 2
third person ימיין / יְמַיֵּן תמיין / תְּמַיֵּן ימיינו / יְמַיְּנוּ תמיינה / תְּמַיֵּנָּה 2
imperative second person מיין / מַיֵּן מייני / מַיְּנִי מיינו / מַיְּנוּ מיינה / מַיֵּנָּה 2
notes
  1. Uncommon in modern informal Hebrew, but used in formal speech and writing.
  2. Uncommon in modern Hebrew.

Etymology 2

From English Maine.

Proper noun

מיין / מֵיְן • (meyn) f

  1. Maine

Yiddish

Verb

מיין • (meyn)

  1. inflection of מיינען (meynen):
    1. first-person singular
    2. imperative singular

Determiner

מיין • (mayn)

  1. (nonstandard) Unpointed form of מײַן (mayn).
This article is issued from Wiktionary. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.